חֲנֹךְ לַנַּעַר, עַל-פִּי דַרְכּוֹ  [משלי כ"ד ו'] – מה הכוונה?

החברה האנושית בה אנו חיים במאה ה-21 רוויית הריגושים מציבה אותנו ואת ילדינו במלכוד דיכוטומי חריף. מצד אחד, מקדשים את ה"אני", את המיוחדות של כל אדם, את האינדיבידואליזם. מצד שני עומדת מערכת החינוך ומנחילה לתלמיד באופן התנהגותי ערכים הפוכים. כולם לומדים את אותם חומרים, על כולם לעמוד באותם הבחינות והכי משמעותי, לכל תלמיד באשר הוא מועברים חומרי הלימוד באותה שיטה, שיטתו של המורה. אין זה משנה למורה כיצד הילד מפנים או לא מפנים את חומרי הלימוד. כולם נמדדים באותם פרמטרים ונדרשים לעמוד באותם יעדים – ציונים גבוהים בשלל מקצועות ותחומים שלחלקם אין הילד מתחבר כלל ועיקר.

האם מערכת החינוך מתנהגת בצורה דו משמעית ו/או אפילו צבועה? הבה ונבחן את השאלה. מצד אחד יש שמירה על דפוסי התנהגות אחידים, כלומר עדריות ומצד שני מאלילים עד כדי אידאליזציה ואוטופיה את ערך החשיבה העצמאית.

וההורים המסכנים, הם עוד יותר מבולבלים. הם, האוהבים את ילדם נותנים לו את ההרגשה שהוא מרכז העולם ואין יחיד ומיוחד ממנו בתבל. כאשר הוא מגיע לפעוטון אפילו, שלא לדבר על הגן ומערכת החינוך הוא לומד שהוא אחד מרבים, שהוא אפילו איזה בורג קטן. אז למי להאמין? להורים בבית? לגננות ולמורים? הבלבול הזה בהחלט עשוי להביא לכעס ולתרעומת.

ההורים, לא רק שהם מבולבלים, הם אפילו קרועים עד כדי חווית פיצול פנימי. מה לעשות? האם לעודד את הייחודיות של הילד? האם לעודד אותו לשחות נגד הזרם ובכך לחשוף אותו לסנקציות חברתיות? או האם יש לעודד אותו "לשחות עם הזרם", להיות קונפורמיסט ולוותר על הגוון הייחודי שלו שמבדל אותו מאחרים.

מה אנו מקבלים כאן? עולם מבולבל של הילד, של ההורה ושל המורה, שבסך הכל רוצה ללמד ולחזור הביתה בשלום.

האם מצב זה היה בעבר או האם הוא אופייני רק לתקופתנו? אולי מצב זה אינו חדש ואינו מיוחד רק כיום? אולי התחבטו בשאלה עוד קודם? על מנת לענות על סוגיה זו הניצבת בפני כל ילד והורה, בצורה טובה יותר, כדאי לחזור למקורות שלנו. כבר שלמה המלך, עליו נאמר החכם מכל אדם – כתב בספר משלי "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כ"ד, ו). שאלו חכמים: מה כוונת המלך? האם החינוך והלימוד הוא הטבעת תכונות חדשות ועיצוב דמותו של הלומד על-פי הכוונת המחנך-המורה, או חשיפה של התכונות הטבועות בנפש, הדרכתן והכוונתן?

אומר הגר"א , אחד מהמפרשים הגדולים של המקרא:  "חנוך לנער על פי דרכו –[משמעו]  לפי דרך מזלו וטבעו תחנכהו ותדריכהו ... ואז גם כאשר יזקין לא יסור ממנה, אבל כשאתה מכריחו נגד טבעו, עתה ישמע לך, מיראתו אותך, אבל אחר כך בעת יוסר עולך מעל צווארו, יסור מזה כי אי אפשר לו לשבור מזלו".

הפסוק מספר שסוגיה זו כבר נדונה בעבר והיא עתיקה, ישנה ומוכרת. כבר שאלו בעבר האם חינוך עדרי או חינוך ייחודי המתאים לכל אחד ואחד. הפסוק דורש, לדעתי,  חינוך אינדיבדואלי בהחלט, אבל איזה? לפי תכונותיו וכישרונותיו של החניך, לפי נטיותיו וכוחותיו השכליים והנפשיים, אשר על כן לא כל שיטה מתאימה לכל חניך וחניך. אלא שיטה הנובעת ממזלו ומטבעו הגלומים בתאריך לידתו ובשמו.

אז איך עושים את זה בצורה נעימה ואפשרית?

על רקע זה, עולות מספר שאלות מרתקות, כמו: מה התנאים האידיאליים עבור תלמיד מסוים, שבעזרתם הוא יוכל להפנים את מה שקרא ולמד טוב יותר? מה יכול לעודד את הבהירות המחשבתית הדרושה לו כדי ללמוד היטב? איך יוכל התלמיד לחוש בנוח בתוך קבוצה, למצוא את מקומו ביניהם ולתקשר איתם בקלות רבה יותר? מה נדרש כדי שהתלמיד יוכל לפעול בצורה היעילה ביותר ולבטא את כישרונותיו בהתאם? איך יוצרים סביבה שבה התלמיד יוכל לחוש משמעות במעשיו ולהרגיש מאושר?

שם האדם  ותאריך לידתו מורכבים מאותיות ומספרים, על פי האמונה היהודית והקבלה הם הבסיס עליהם נברא היקום כולו ולכן בהכרח יש להם השפעות על החיים שלנו. אותיות ומספרים אלה קשורים גם לכוכבים ולמזלות בקשר נסתר, אך משמעותי. כאשר אנו יודעים להבין השפעות אילו, אנו יכולים לשנות את ההתנהגות וההתייחסות שלנו לאירועים בהתאם. צריך להדגיש את העובדה שעצם ההבנה של ההשפעות האלה הספציפיות לגבינו כבר לכשעצמה גורמת לנו להתייחס בצורה שונה למה שקורה לנו בחיים.

הצבת קודים מספריים אילו על גבי עץ החיים הקבלי נותן לנו מימד נוסף על הקשרים בין כל המרכיבים של מפת החיים. זהו מהותה של תורת הנומרולוגיה הקבלית.

הנומרולוגיה הקבלית יודעת לספק את התשובות המתאימות. על פי השיטה הייחודית שפיתחתי, אפשר לאפיין שבעה עשר טיפוסי תלמידים. לכל טיפוס מאפיינים משלו, המשפיעים על צורת הלמידה המיטבית עבורו. בנוסף נוכל לדעת:

  • מהו תחום הלימודים המתאים לו?

  • מהם הכישרונות הטמונים בתלמיד  והכיוונים המקצועיים בהם יהיה במיטבו, כלומר היכן טמונה הצלחתו בלימודים?

  • מהי הדרך הנכונה לפנות אליו?

  • מהם המשפטים השגורים בפיו?

  • מהו אופן ביטוי וחשיבה המובילים לקשרים חיוביים?

  • מהו אופן פניה שתוביל לקשרים שלילים?

  • כלפי מי הוא יהיה חסר סבלנות/שיפוטי?

השימוש בנומרולוגיה הקבלית עדיין אינו נפוץ. יחד עם זאת, התוצאות המדויקות והמהירות שהם מניבים תוצאות מלמדות, כי זהו כלי רב עוצמה, שעשוי למנוע ולצמצם תסכולים רבים של תלמידים והורים כאחד.

זהו כלי מעשי ויישומי היכול לעזור לכל הורה, מורה ופעיל חינוך, להגיע לתוצאות טובות יותר ולעזור לתלמיד באופן מעשי.

בשיטת האבחון החדשה ניתן לזהות את החוזקות והקשיים של ילדים החל מגיל קטן ביותר.   כל ילד קולט, מעבד וזוכר את החומרים בדרך שלו. התאמת סביבת הלמידה לסגנונו של התלמיד תשפר את יכולותיו תוך זמן קצר ביותר.

להמחשת השיטה והצלחתה, אביא את הסיפור הבא (אותו פרסמתי בספרי הרביעי).

היה זה ביום שישי ה-1 ביוני 2007, השתתפתי בכנס של בני דור שני ליוצאי שואה.  בכנס ראיתי אנשים רבים, חלקם מבוגרים ממני וחלקם צעירים, עם חלק מהם שוחחתי והם העידו שהם חולים בסוכרת, יש להם השמנה ביטנית, כולסטרול גבוה ויתר לחץ דם.

בכנס הזה הכרתי את בת עירי, חולון, אישה חביבה בשם אניקה. אניקה ממוצא הונגרי. היה לה מבטא הונגרי קל, שכן היא נולדה שם, אך עלתה לארץ בגיל צעיר. גם לאניקה יש סוכרת. אניקה שמחה לשמוע שאני נומרולוג קבלי וכחובבת מיסטיקה ביקשה ממני מפה.

מספר חודשים לאחר מכן, הטלפון צלצל ואניקה הייתה על הקו. "מה שלומך?", היא שאלה. "תודה", השבתי, "ואת,  מה שלומך? מה חדש אצלך?". "תשמע", היא אמרה, "סיפרתי לאימא שלי עליך והיא מאד רוצה להכיר אותך. אימא מזמינה אותך לטעום מעוגת הדובוש ללא סוכר שהיא עושה". "עוגת דובוש?", שאלתי, "וללא סוכר? זה טעים?". "להפליא", היא ענתה. "אשמח לבוא", קיבלתי את ההזמנה בשמחה.

אניקה קיבלה את פניי והכירה לי את אילונקה, אמה. ראיתי אישה נמוכת קומה, אך נמרצת מאד, זקופה זקופה, שיער בצבע דבש קלוע בצמה עבותה שהקיפה את ראשה. עיניים כחולות עזות מבע, פנים יפות ועצמות לחיים גבוהות. אילונקה לבשה חצאית צרה שהבליטה את מותניה ולמרות קומתה הקטנה וגילה המתקדם הייתה זקופה להפליא. על אמת ידה הימנית, יד שקופה ודקה היה מקועקע מספר בכחול.

"תגידי, אילונקה", שאלתי. "מה עשית לפני המלחמה?", "אה...', היא חייכה, "הייתי מורה לבלט קלסי והיה לי סטודיו גדול במרכז בודפשט ליד הדנובה, קרוב לגשר אליזבט. אתה מכיר?". "כן", השבתי, "הייתי בבודפשט, עיר יפה". "אני לא אחזור יותר לבודפשט", אמרה אילונקה, "גם לא לביקור, כולם שם אנטישמיים".

"בלט", אמרתי. "הממ...  מעניין מאד. יש  לאבא שלי קוזינה, היא היתה כוראוגרפית בזגרב וגם היא היתה באושוויץ בירקנאו, עלתה לארץ והיא חיה בירושלים. למעשה היא די מפורסמת."

"מה שמה?"', שאלה אילונקה. "אולי אני מכירה אותה". "קלרה לנדאו בונדי, 'אישה נאה היתה, גבוהה ותמירה."

"בטח שאני מכירה אותה, עוד מאושוויץ", אמרה אילונקה. "מדהים, אז היא קוזינה של אבא שלך. תראה איזה עולם קטן." התה שהגישה אילונקה בסרוויס הונגרי יפהפה, הזכיר לי סרוויס הרוזנטל של אמא שלי והעוגה היתה נפלאה. כל כך טעימה. לא הרגשתי בכלל שהיתה ללא סוכר, שלא התאפקתי ואכלתי שתי פרוסות. נפרדתי מאילונקה ואניקה בחיבוק חם וסיכמנו שנשמור על קשר.

לאחר כשנה וחצי לערך, בתחילת האביב של 2009 התקשרה אלי אניקה. זיהיתי אותה מיד לפי המבטא שלה. "אניקה?"  שאלתי, "כן" היא השיבה, "זאת אני". "מה שלומך? מה חדש בחייך?" הוספתי ושאלתי. היא נאנחה "יש לנו, לאימא ולי בעיה גדולה מאד אולי אתה תוכל לעזור לנו?"

"בשמחה, אשמח לנסות לעזור. מה הבעיה?".

"אז ככה. נישאתי בגיל מבוגר, לא היה לי קל ללדת  ולכן יש לי רק בת אחת, אילנית. לפני שבוע היה להם בבית הספר שיעור על השואה. אימא ואני חיכינו הרבה זמן שהיא תלמד על השואה, כי אתה יודע... זהו נושא מאד טעון אצלנו במשפחה".

"אז מה קרה? למה את נשמעת לי כל כך מודאגת?" שאלתי,

"כאשר אילנית שלי חזרה מבית הספר", היא המשיכה, "שאלתי אותה איך היה. מה למדת מהשיעור הכל כך חשוב על השואה שהתקיים היום? והיא ענתה שהיה משעמם.... המורה נתנה רשימה של מקומות שבהם היו כל מיני מחנות, סיפרה שהרגו יהודים בכל מיני שיטות משונות של הריגה. שבעיקר השתמשו באיזה גז.... לא זוכרת בדיוק.... ואחר כך שרפו את הגופות ושככה השמידו ששה מיליון יהודים וזהו... סתם חזרה על עצמה... היא ציינה הרבה מספרים ותאריכים וכתבה על הלוח הרבה שמות מקומות שלא אמרו לי דבר. ממש לא הבנתי על מה כל הרעש וכל הבאלאגן, הרי הורגים אנשים במהלך כל ההיסטוריה, אז מה היה פה שונה? ואני עוד צריכה לכתוב על זה עבודה. לא יודעת בכלל מה לעשות, לא יודעת בכלל מאיפה להתחיל לכתוב את העבודה הזו."

וכאן אילונקה שהיתה  אף היא על הקו התערבה ואמרה "זה ממש מזעזע מה שלימדו את אילנית היום. ככה מלמדים בבית ספר יהודי בארץ ישראל? איזו בושה! איזה ביזיון! אסור לשכוח את מה שהיה וצריך לספר לכל העולם שכולם יזכרו ושדבר כזה אסור לו שיקרה שוב".  ואילנית הנכדה היחידה שלי... אוי איזה בושה... מגיבה ככה? ממש התפלצתי, מה אני יכולה לעשות?"

"אתן מזכירה לי נשכחות", אמרתי להן. "כשאני הייתי בכיתה ז', גם אני קיבלתי לכתוב עבודה על השואה. חזרתי מבית הספר וסיפרתי לאימא שלי על העבודה שיש להכין. אימא שלי קפצה על רעיון כתיבת העבודה כשלל רב. סוף סוף ישותפו בסיפוריה, לא רק אני, בנה היחיד אלא גם חברי לכיתה ומורתי. נסענו לירושלים ביום חורף קר, אימא לקחה אותי באופן אישי למרתף השואה בהר ציון כאשר היא טורחת להסביר לי באריכות ובדקדקנות רבה כל מוצג ומוצג. הרי היא הייתה ייקית מאוסטריה, וכשמספרים, צריך לתת את כל הפרטים, עד תומם. כשחזרנו מירושלים, הוסעתי לחבר שלה משם שגר ברחוב ברנר בתל אביב. איש גבוה חמור סבר שגר בבית ישן בקומה גבוהה. במרפסת ביתו הייתה תיבה גדולה בה שמר לעדות גיליונות רבים של עיתון ה"דר שטירמר". המסתער. כעת הבנתי מדוע אימא טרחה ללמד אותי גרמנית מילדות.

נכון, אני מודה לה על לימוד הגרמנית שפתח אותי ללימוד שפות אירופאיות נוספות. אך באותה עת יכולנו לקרוא ביחד עיתונים בגרמנית מהתקופה ההיא. אימא רצתה שאדע הכל על השואה, שלעולם לא אשכח ושאוכל להיות עד חי ולספר על מה שהיה שם, גם אחרי שהיא כבר לא תהיה. אימא לא הבינה את המחיר האיום שידע זה גבה ממני. היא לא הבינה שהוכנסתי למצב של סטרס כבר בגיל ילדות מוקדם ולא הבינה כי בגלל הסיפורים החוזרים ונשנים שלה על הנאצים, הגסטאפו, האנשלוס והבריחה מאוסטריה, קיבלתי סוכרת בגיל 36 וכך חיי השתנו לעולמים."

"ואוו איזה סיפור" אומרת אניקה.

"ולגבי אילנית שלך", המשכתי, "אז דעי יקרה  שיש מה לעשות. אבל על מנת להנחות אותך ולבדוק את הסוגייה אני זקוק למספר נתונים על הבת שלך".

"אין בעיה. מה אתה צריך?"

ביקשתי את שמה הפרטי ושם המשפחה המלאים של אילנית וכן את תאריך הלידה. אילנית נולדה ב 12.07.1999 בבדיקה שערכתי גיליתי כי אילנית היא תלמידה מטיפוס  5. המספר 5 שייך למזל תאומים מיסוד האוויר. הלמידה הנכונה, מבחינתה, צריכה להיות מוחשית יותר, דרך הרבה חוויות כמו מופעים ומייצגים ועם הרבה דוגמאות. היא זקוקה לסביבת לימודים שיש בה מרחב (למשל, בחצר) או שינויים תכופים. במקביל, היא גם צריכה הפוגות ו/או הפסקות בין פרקי הלימוד.

בעודי חושב על נתוני הילדה עלה במוחי רעיון נוסף והחלטתי להתקשר לאניקה. "הי אניקה, מה שלומך?". "ככה... היא נאנחת, "מצאת משהו?" "אני חושב שכן, יחד עם זאת אני צריך נתון נוסף. האם יש לך במקרה  קשר עם המורה של בתך?". "כן, בטח", היא השיבה, "היא חברה שלי ואפילו גרה לא רחוק". "האם תוכלי לקבל עבורי את שמה המלא ואת תאריך לידתה?" שאלתי. "אין בעיה. תוך מספר דקות אני שואלת אותה וחוזרת אליך".

בבדיקת נתוני המורה מצאתי שהמורה היא גברת הלומדת ו/או מלמדת ומספר המחשבות שלה הינו מטיפוס 4. המספר 4 שייך למזל בתולה מיסוד האדמה. מבחינת למידה והוראה זה אומר שהיא לומדת וגם מלמדת בתבניות מסודרות, המידע צריך להגיע אליה לפרטי פרטים, מעובד, מסודר ומקוטלג. ככה היא לומדת וככה היא גם מלמדת.

תורת הנומרולוגיה הקבלית מלמדת אותנו שיש קונפליקט קשה או דיסהרמוני בין 4 ל -5. כלומר אין כמעט סיכוי שמורה מסוג 4 תוכל ללמד ילדה כמו אילנית שהיא תלמידה מסוג 5. אילנית צריכה סביבת לימודים חוויתית ולא מרובעת ושיטתית.

עם מידע זה התקשרתי לאניקה. "הי אניקה, יש לי תשובה לשאלתך". "כולי אוזן" אמרה אניקה ושקיקה בקולה. נשמתי נשימה עמוקה וסיפרתי . "מצאתי במחקר שעשיתי לאחרונה שיש 17 סוגי טיפוסים של תלמידים, שכל אחד מפנים מידע בצורה אחרת. אם מלמדים אותו לפי הדרך המתאימה לו ללמוד הרי שיצליח הרבה יותר. יפה, המורה של בתך לומדת ומלמדת בצורה מאד מסודרת, יבשה אפילו טכנית אבל אילנית  זקוקה ללמידה חוויתית". אניקה חשבה דקה ארוכה ואז שאלה, " אתה אומר למידה חווייתית, מה דעתך שאקח את אילנית ואפילו את אימא שלי ונסע כולנו ליד ושם בירושלים?"

"רעיון מעולה", השבתי, "אפילו גאוני. ספרי לי כשתחזרו, איך היה".

אניקה  החליטה לעשות מעשה. ביום שישי, שבו ממילא אין לימודים בבית הספר של הבת, היא לקחה את אילנית ואת אמה אילונקה, הסבתא ניצולת השואה,  לסיור במוזיאון השואה בירושלים. פתאום, אותם המספרים, המקומות והנתונים היבשים הופיעו בצורה של סיפורים אישיים, תמונות וצלילים. הילדה גם לא ישבה במקום אחד אלא עברה מחדר לחדר במוזיאון וספגה מכל חדר את הייחודיות שבו - והחוויה נחרתה עמוק במוחה.

לאחר שהן חזרו מהסיור במוזיאון, התקשרה אלי אניקה "אתה לא יודע מה היה ביד ושם", אמרה בהתרגשות, "עברנו מחדר לחדר. אילנית מאד התרגשה ושאלה אותי המון שאלות. הסברתי לה ממה שידעתי וגם אמא שלי הוסיפה. השיא היה כאשר הגענו לתמונות ולקולות של אושוויץ. בעודנו מתבוננות בתמונות, קופצת אמא שלי בהתרגשות וקוראת לאילנית, בואי אילנית תראי, זה תמונה של הבלוק שהיינו, ככה זה היה בדיוק, היה נורא קר ולבשנו בגד דק מאד... והוסיפה מספורי המחנה. לפתע שמענו ברקע את שיר הפרטיזנים "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה...", אתה מכיר את השיר?

במקום לענות לאניקה התחלתי לפזם את השיר בעצמי ואניקה הצטרפה אלי... "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה, את אור היום הסתירו שמי העננה. זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא, ומצעדנו עוד ירעים אנחנו פה."

"אימא שלי הצטרפה לשיר בקול רועד, וגם אני ואילנית הצטרפנו אליה, אימא פרצה בבכי ואנחנו אחריה, וכך עומדות היינו שם יחד שלושתנו מחובקות, שרות ודומעות".

 

"ואיך הסתיים הביקור?", שאלתי, "בדרך חזרה, אילנית היתה שקטה ומהורהרת" סיפרה אניקה, "פתאום היא אומרת לנו, אמא, סבתוש, יש לי רעיון אני אבל צריכה את שיתוף הפעולה שלך סבתוש". "כל מה שתבקשי מותקצ'ק שלי" השיבה אימא שלי. "אני לא אכתוב שום עבודה. ביום שצריך להגיש עבודה, את תבואי איתי לכתה סבתא, אני אראיין אותך ואשאל אותך שאלות ואת תספרי לכיתה ולמורה על החוויות שלך משם, מאושוויץ בירקנאו. ועכשיו כשנחזור הביתה, נשב ביחד ונכין ביחד את השאלות. במקום לכתוב סיפור, אנחנו נעביר אותם חוויה, מה את אומרת סבתוש?". "בסדר גמור אושר שלי, זה רעיון נפלא ומבורך." אמרה אילונקה ומחתה דמעה שככה פתאום התגלגלה לה על הלחי.

"ספרי לי אניקה, מה קרה בכיתה", ביקשתי מאניקה והיא הבטיחה לעשות כן.

כעבור שבועיים אניקה ואילונקה על הקו, מספרות לי שאילנית קיבלה 100 על העבודה. "המורה והתלמידים מאד התרגשו מהסיפורים שלי וזה נותן לי חשק לספר עוד ועוד על מה שהיה שם", אמרה אילונקה. "עכשיו, אני יכולה להיות רגועה. המשימה שלי, כמו של אימא שלך, שגם היא אמרה שחובה לספר לכולם, לא להפסיק לספר שאף אחד לא ישכח מתקיימת. אילנית אני אפילו חושבות להמשיך עם הסיפורים האלה לכיתות אחרות ולבתי ספר אחרים. עכשיו אילנית הנכדה שלי עברה לקדמת הבמה, היא נטלה אל לפיד הסיפור ומספרת אותו הלאה".



 

כאשר תכירו את סוד יכולת הלמידה של ילדכם, מהו טיפוס הלמידה המאפיין אותו, תבינו כיצד לפנות אליו, או אז תהיה ביניכם מערכת יחסים נכונה ואיכותית. כתוצאה מזה תקשורת טובה וילדכם יוכל להצליח ולשגשג בחייו ולהביא את יכולותיו למימוש מיטבי ומירבי.